בלי לחדור לפרטיות​

המחשב הרעיש כמו תמיד והמזגן קירר את חמש המרצפות שעמדו מתחתיו. אולי היה להן כבר קר, אבל לנו, העומדים או היושבים על גבי שאר המרצפות, היה עדיין חם מאוד. "לא פלא שהיא עצבנית", חשבתי לעצמי. 

היא, קוראים לה אורלי, והיא נחשבת לסוכנת המבריקה ביותר במשרד שלנו. ביום רגיל, נחמד לכולנו איתה, אבל היום שרב כבד נשב מהכיוון שלה. גם ברגע זה ממש היא נשפה אוויר כועס כשצעקה לחלל המשרד: "מי הניח פה את התיק הזה? אתם לא קולטים שזה מכשול ברשות הרבים?"

קמתי ממקומי, מסמיקה מעט. אני מזכירה במשרד הזה שבועיים, דווקא נחמד לי כאן, כשלא צועקים עלי. אני רגישה מאוד לצעקות, וגם  לא בחרתי להיות מזכירה, רק שלא מצאתי עבודה בתחום הייעוץ החינוכי אותו למדתי. בשבועיים האלה נזפו פי כבר על אי סדר, כך שההערה על הנחת התיק שלי באמצע המעבר גרמה לי לחוסר נוחות כפול. אורלי לא קלטה את הסומק שעל פניי ושפכה את העצבים הלוהטים שלה: "בת שבע? זו את? בגללך כמעט נפלתי!" לעצמי חשבתי, שאורלי היתה אמורה להסתכל לאן היא הולכת, וגם - מי נופל מהיתקלות בתיק קטן ואלגנטי? בקושי את הסנדביץ הוא מצליח להכיל.

אה, הסנדביץ. אולי אצא להפסקת אוכל קצרה ולהתרעננות קלה בחוץ. עדיף לשהות בשמש הקופחת מאשר עם הכעס של אורלי. היא שבה למקומה עוקפת בהפגנתיות את העמדה שלי. רחלי, עובדת נוספת, כמעט נתקלה בה כשעברה לכיוון היציאה מהחדר. "גברת!" אורלי כמעט שאגה. "אולי תתחילו להסתכל פה במשרד הזה לאן אתם הולכים, במקום לדרוך על אנשים?" רחלי התנצלה חפוזות. היא המשיכה לזעום על שתינו ועל כל מי שעצבנה אותה קודם לכן ואחרי כן. השארתי אותה שם לבד ויצאתי למרפסת.

יש לנו מרפסת קטנה צמודה לחדר שלנו. הקיר שלה גובל בחלון החדר, ממש ליד העמדה של רחלי. לפני שהספקתי להעיף מבט לכיוון החדר, היא הצטרפה אלי. אכלתי את הסנדביץ' בשתיקה, החומוס שמרחתי בו בבוקר היה חם, והטעם היה קצת חמוץ. רחלי התקרבה אלי, אולי רצתה להכיר, אבל אז שמענו שתינו את אורלי מדברת, בטון כעוס וממהר: "אתה יכול לבטל את התור שלי לרופא? הבוס לא מרשה לי לצאת היום מוקדם יותר. גם הניתוח כנראה יידחה".

הסתכלנו אחת על השניה, מחשבות התרוצצו בראשינו. עכשיו היה ברור לשתינו למה אורלי עצבנית כל כך. האמת שהיה מסקרן במיוחד, מה הבעיה של אורלי. בינתיים הסנדביץ' שלי נגמר, וחזרתי לחדר.

לא העזתי לברר דבר. שארית היום חלפה בלי תקלות. התנצלתי בפני אורלי כאשר עברתי ובטעות דחפתי את פח האשפה ליד השולחן שלה, עזרתי לה לאסוף את סיכות המהדק כשהוא נפל מידיה על הנעל שלה והוציא ממנה אנקת כאב לא פרופורציונית. עברתי איתה על דפי הלקוחות בפעם השלישית, למרות חוסר הסבלנות שחשתי. כל הזמן ריחמתי עליה. מי יודע באיזה מתח היא נמצאת עכשיו.

בסוף היום יכולתי לסמן לעצמי וי. זה היה יום עם הרבה תקלות אפשריות, אבל הוא עבר יותר טוב מכל יום אחר לפני כן. אפילו בפעם ההיא שהבוס שלנו שאל למה לא הכנתי את הצעת המחיר, ענתה לו אורלי במקומי, שהיא בקשה משהו דחוף. יצאנו לכיוון תחנת האוטובוס, אורלי, רחלי ואני.

בתחנה העמוסה רחלי לא סגרה את הפה. היא התעניינה בשלומה של אורלי ובשלום ילדיה, הסיטה את השיחה לכיוון רופאים, תורים וניתוחים. ולבסוף, כשאורלי לא גילתה שום סיפור מסעיר היא שאלה אותה אם הכל בסדר. ניסיתי לאותת לה להפסיק ללחוץ על אורלי, אבל זה לא עזר, כנראה שהיא לא שלטה בסקרנות שלה. למזלנו, האוטובוס של רחלי הגיע והיא נפרדה מאתנו.

כשהאוטובוס התרחק, פנתה אלי אורלי נבוכה: "בת שבע, את כזו טובה ואני סתם צעקתי עליך על התיק בבוקר". לא הבנתי מה קרה פתאום, רציתי להרגיע אותה אבל היא המשיכה בשטף: "יש לי ציפורן חודרנית וכל נגיעה גורמת לי לייסורי תופת. היה לי תור היום לרופא, דברנו על ניתוח, את יודעת, משהו קטן כזה, להסיר את הציפורן, אבל היו דברים דחופים במשרד. את לא אשמה, זה רק שכאב לי כשנתקלתי בתיק. לא יודעת למה אני מספרת לך את זה, היית סולחת לי גם ככה..."

לא הבנתי למה היא מספרת דווקא לי, אבל הייתי עסוקה בצחוק על עצמי, על המגדלים שבניתי בדמיון. אורלי לא מסכנה, אם ככה, גם בעלי עבר לפני תקופה טיפול מוצלח מאוד בעזרת חודרנית אנד של ליין מעבדות קוסמטיקה, והסבל שלו נגמר ב"ה בלי ניתוח. רציתי להגיד לה, להרגיע אותה ואולי גם להמליץ לה, אבל האוטובוס שלה הגיע וגם היא נעלמה.

ביום שלמחרת הבאתי לה את שאריות החודרנית אנד בשקט, שרחלי לא תדע. בסוף השבוע אורלי באה להודות לי: העור מתחת לציפורן צמח לה כבר מחדש, חזק ובריא, והכאב חלף לחלוטין. מאז אנחנו החברות הכי טובות.

​