כשם שהכניסוהו לברית
ההתרגשות חונקת את גרונה של חוה, וגם היא חונקת את ההתרגשות בחזרה, טומנת אותה בגרון. שוקי שלה הפך לאבא, הבן הקטן, האהוב, זה מרגש כל כך. אבל אם אצל ארבעת בנים הקודמים היא איחלה כל טוב ליולדת, מיהרה לקנות שקיות מאובזרות ולבקר את התינוק הקטן בבית החולים, עכשיו היא מהססת, ולא בפעם הראשונה.
הודיה נכנסה למשפחה כששוקי כבר היה בן עשרים וארבע, לאחר שלוש וחצי שנות שידוכים מעייפות. זו היתה הקלה גדולה והודיה אמיתית. הבית החם ניסה לקלוט אותה בזרועות פתוחות, אבל הודיה עמדה מהצד, מבוישת. בקושי הוציאה מילה או שתיים. בהתחלה חשבה חוה שהדברים ישתנו כשתתרגל, אך לא. ולמרות האושר שניבט מעיניו של שוקי, ולמרות ההבנה שהם מסתדרים יפה מאוד ביניהם, עמדה האכזבה האישית שלה, וצבטה לה בגרון. ארבע הכלות הקודמות היו לה כמו בנות, ודווקא שוקי, הבן הקרוב ביותר שלה, "נפל" עם אישה מוזרה כזו שלא מדברת מילה, לא נותנת להכיר אותה ובאופן כללי מעיקה בשקט שלה.
לפעמים היתה חוה חושבת שאולי היא האשמה בשקט הזה של הודיה, ואז היתה מנסה לשחזר את כל מה שאמרה לה מאז הכירה אותה לראשונה. זה לא היה קשה. השיחות עם הודיה היו מעטות, קצרות וחסרות משמעות. יותר בסגנון של: "רוצה גלידה? היא יצאה מצוינת!" מצד חוה, ומשיכת כתף ביישנית מצד הודיה. ואז היה שוקי ממלא להודיה רק מהטעם הבהיר יותר של הגלידה, והיא היתה מחייכת בהתנצלות מנומסת.
לפעמים חוה חשבה שהודיה פשוט לא סובלת את המשפחה, או אותה. לפעמים סתם ריחמה עליה, ולפעמים, כמו היום – היתה מבולבלת ולא יודעת מה נדרש ממנה. מה אמורה חמות של כלה שותקת לעשות ביום שנולד לה נכד חדש?
"אמא שלי באה" שוקי אומר. אני יודעת שהוא לחוץ מזה קצת, אבל בסדר. דברנו על זה כמה פעמים, אמא שלו בסדר גמור בשבילי, אפילו שהיא שואלת אותו שוב ושוב מה הבעיה שלי. אין לי שום בעיה. ובעיקר עכשיו. שתבוא, יש לנו תינוק חדש והסבתא הטריה תוכל ליהנות ולהחזיק אותו. היא כל כך אוהבת תינוקות, כך שלא תצטרך שאני אדבר. ואולי אצליח למצוא משהו לומר לה...
השומר במחלקה מבקש את הפרטים היבשים וחוה עונה. שם היולדת, מספר חדר, מה היא לה. הוא מדווח בטון יבש שאב התינוק נמצא גם הוא בחדר כרגע, ופונה למבקר הבא. חוה נכנסת עם סידור השוקולדים הרגיל, מקווה שאם לא הודיה תהנה ממנו לפחות שוקי ישמח. מוציאה מתוך השקית את הבגד המחויט שהספיקה לבחור לתינוק וצועדת עם אבי הבן לכיוון התינוקיה. "הביקור עבר בשלום" היא מהרהרת בדרך חזור.
יומיים חולפים. ההתרגשות מפנה מעט מקום לעייפות ולעול טכני. צריך לארגן ברית. לאן היולדת יוצאת? היכן היא תהיה אחרי הברית? מי יעזור להם?
עוד יום עובר. חוה משוחחת עם שוקי חמש פעמים ביום. הוא מספר לה שקבע עם המוהל ושואל לגבי השעה, מתייעץ על התפריט לברית, מבקש עזרה בשליחת פקס. מבקש שתעדכן את הדודים שלה ושל אביו על הברית. עובר איתה על רשימת הכיבודים שיש לתת מהצד שלו. הרבה עול. בין לבין, באופן אגבי לגמרי, זורק שוקי שהודיה לא תגיע לברית. חוה מופתעת, "למה לא? ככה נוהגים אצלם במשפחה?" שוקי מתחמק. "לא. זה לא עניין של מנהג, ככה הודיה מעדיפה". מי שמע דבר כזה? חוה נדהמת כל כך, היא מניחה את השפופרת בלי לזכור אם נפרדה מבנה. שום דבר לא הולך חלק אצל הודיה הזו. מה שיכול להיות מוזר – יהיה מוזר. מי יקבל את האורחים? מי יטפל בתינוק שעכשיו נולד? ומה נסביר לכל השואלים?
שוקי אמר שאמא שלו נבהלה קצת ושאל אם אהיה מוכנה לספר. לא רוצה, אני מתביישת. אני יודעת שאת הבעיה הזו יש לנשים רבות, נכון, אבל אני לא מוכנה שאמא שלו תדע שאני סובלת ועוד מכזה דבר. בושות. אני אתמודד כמו שהתמודדתי עד עכשיו.
שוקי יורד להתפלל מנחה. פעם היה מקפיד על מנחה גדולה, אבל היום הוא רחוק מהמניין הקבוע שלו. מסכנה הודיה. נשים רבות סובלות מטחורים ופיסורה, אבל מבקשות עזרה, מתייעצות, ומצליחות להיפטר מזה. היא מתביישת ולא מוכנה ללכת לרופא. מה עושים? ב"רפאנו" הוא מזכיר אותה בכוונה רבה, וגם קודם מבקש עצה טובה בשבילה. יוצא מבית הכנסת ופוגש חבר ילדות מעיין בעיתון. כמה טוב לבשר בשורות טובות לחברים! הוא מתעכב עם החבר כמה שניות, כשלפתע הוא רואה את המודעה שמחזיק החבר: "טחורוליין – הפתרון המהיר ביותר לטחורים ופיסורה". הוא מתעניין כבדרך אגב: "יש לך מושג מה זה טחורוליין?" החבר, לא יודע כמה השאלה הזו חשובה, מתלהב: "כן, חיפשתי את העיתון הזה במיוחד. פעם סבלתי מטחורים, ניסיתי הכל ורק טחורוליין עזר. עכשיו אני רוצה להביא לאמא שלי, היא סובלת מאוד, מסכנה".
שוקי מעתיק את מספר הטלפון בחופזה וממהר לבית. כבר בדרך הוא מזמין טחורוליין ומבקש שיזדרזו, נותרו ארבעה ימים עד לברית, הוא רוצה שהודיה תהיה שם.
"כל כך מביך לברך הגומל מול אנשים נוספים, אפילו שרובם מהמשפחה שלי, אבל כל כך מרגש. יש לי המון על מה לברך. על התינוק החדש, עלי, על שוקי שדואג לי כל כך, על אמא שלו שלא הסירה מבט אבל נראה שהיתה מרוצה בסך הכל – ועל הכאב שכמעט לגמרי עבר. מי היה מאמין שאפשר להעלים את הטחורים ולסגור את הפיסורה בתוך ארבעה ימים?"
חוה עוזרת להודיה לשאת את השקיות עד לרכב, כשהיא נושאת את בנה בן שמונת הימים. שוקי הולך אחריהם. חוה רואה שיש בשקית "טחורוליין". היא מתלבטת, מזמן רצתה לברר עליו, אך לשאול את הודיה? היא בטח תרגיש לא נעים מהשאלה. יותר מאוחר, כשהיא תדבר עם שוקי שלה, היא תשאל אותו איך זה עובד ואז היא תשמע שזהו הפתרון המהיר ביותר לטחורים ופיסורה. בדוק.