ברוך שפטרני

הסיפור שלי לא נעים כל כך, אבל הוא מעניין. אז תחליטו אתם אם לפרסם אותו ואיך בדיוק.

יש לי עור רגיש, מאוד מאוד רגיש. בכל שנה כשמגיע הקיץ מתחיל הסבל שלי, וקוראים לו: פטרת.

שאלתי פעם איזה רופא למה קוראים לזה פטרת, אם בגלל הרצון להתפטר ממנה. הוא חשב שאני צוחק, אבל כמעט בכיתי. לא רוצה לדבר על הגרד, הוא רק בשלב הראשון. אחרי שמגרד לך, ואתה נכנע ומגרד פעם, פעמיים ויותר, זה מתחיל לכאוב. ואז מגיע השלב שאתה חייב לגרד, כי זה גם מגרד וגם כואב, אבל יש לך נעליים. ואי אפשר להסיר אותן, כי... לא נעים, אבל לפי הריח כולם ידעו שהורדת את הנעליים. ואז סובלים, בשקט או שלא. בהמשך הפטרת הופכת לעור קשה, שגם הוא לא תענוג גדול.

זהו. עד כאן דיברתי על הדברים הפחות נעימים, וכעת לסיפור עצמו.

יש לי חבר שקוראים לו ברוך. בהתחלה הוא היה פרוייקט החסד שלי, קצת ילדותי ובלי הרבה טקט, אבל מהר מאוד למדתי שלמרות שיש ביננו פער שכלי גדול, לכאורה, אנחנו יכולים להיות חברים טובים. מה צריך בשביל ליהנות מחברות עם בן אדם? ברגע שאנחנו לומדים אחד את השני, קולטים מה החסרונות אחד של השני ומוכנים לקבל אותם, אנחנו רק יכולים להיתרם מידידות, מכל אחד. בסך הכל גם לי יש חסרונות, ואולי אינני מודע להם מספיק, אבל מי אמר שאני טוב ממנו?

כך או כך, ברוך חבר שלי ואני חבר שלו. ומכיון שאין לו הרבה ידידים חוץ ממני, אולי הברוך השני, שהוא פוגש כשהוא עומד מול המראה, אנחנו די צמודים ביום יום שלנו.

ביום שני, שבע וחצי בבוקר, מתקשר אלי ברוך. אני עונה לו. אם אני לא עונה, הוא מתקשר שוב ושוב, עד שאני כן עונה. בשבע וחצי בבוקר, כשאני עסוק עד מעל הראש בעזרה בבית, אני מעדיף לענות לו קצר. "כן, ברוך?" קולו היה רענן ונמרץ: "קובי, אנחנו יוצאים לבריכה בעשרה לשמונה. תביא בגד ים. יש לך אולי אבטיח בבית? אני מעדיף קר ואם נקנה רק עכשיו הוא לא יתקרר מספיק". לא הצלחתי לקלוט בכלל מה הוא רוצה ממני. מה בריכה עכשיו, עוד לא התחיל החופש, ובכלל - הוא לא יודע כמה כואבת לי הרגל, אני לא הולך ככה לבריכה, זה ישרוף. ויותר מזה - איך אני מוריד את הנעליים שם, בלי שיזרקו לי אותן לפח הקרוב בגלל הריח, למרות שהן חדשות לגמרי?

אני אומר לו: "ברוך, לא בא בחשבון. יש לי כולל היום, מה בריכה עכשיו?" אבל ברוך לא מקבל: "עשרה לשמונה יוצאים, ובעשרה לתשע נצא משם רעננים ושמחים ישר לכולל, מה רע?" אני מנסה להסביר: "ברוך, אני לא יכול ככה מהרגע להרגע..." אבל הוא קוטע אותי: "מצאתי את הבגד-ים השני, אני מביא לך שלא יהיו תרוצים. בעוד רבע שעה אצלך".

אני בוהה בטלפון המנותק שלי, ואחרי רגע מחליט: אין לי ברירה. פעם ברוך היה פרוייקט חסד בשבילי, וכנראה שמידי פעם הוא ישלח לי פרוייקטים נוספים. אין מה לעשות. אני שוטף רגליים, גורב גרביים חדשות מהמגירה ונועל את נעלי הקרוקס של תשעה באב. מקווה שאף אחד לא יראה את הרגל שלי, ומייחל לטוב.

בשמונה אני מוצא את עצמי בבריכה. אין כמעט אנשים, וזה מעודד אותי. ככל שיש פחות אנשים בבריכה כך הסיכוי שאי מי ישים לב לרגליים שלי, קטן יותר. אני גומר להתארגן ומתחיל לדדות לכיוון המים. הפטריה כואבת לי מאוד, כנראה שנעלי הפלסטיק לא עשו לה טוב במיוחד.

אם חשבתי שאוכל ללכת למים בשקט בלי למשוך תשומת לב, אז טעיתי. ברוך מקבל מצברוח משופר במיוחד, ודיבוריו העליזים והקולניים גורמים לראשים שונים להסתובב ולהביט עלינו. פנים מוכרות מהשכונה, עיניים חומלות, מישהו שמסדר את חפציו ומתארגן ליציאה מהבריכה ניגש אלי.

"שלום וברכה" הוא פותח. אני רואה שהוא מחפש מילים, אבל לא מוצא אותן. במקום זה הוא מגיש לי קופסה קטנה, "פטריון+" כתוב עליה. "נשאר לי ממש מעט, אבל אותי זה הציל", הוא אומר, ומסתלק מהמקום.

אני חוזר לתיק שלי ומכניס את הקופסה. אחרי ארבעים דקות אני פוגש אותה מחדש ובהחלטה של רגע פותח ומנסה למרוח. אהה, איזו תחושה, אפשר לנשום מחדש. אולי קוראים לתחושה הזו רגילה, אבל מי שסבל עד הרגע יודע שלא לסבול זו התחושה הכי מדהימה שיש בעולם.

ביומיים שאחר כך אני משתמש בשאריות המשחה, וביום השלישי מחפש אחר הפנים המוכרות, ומוצא אותו. דבר ראשון אני מודה לו, אחר כך מבקש את המספר של ליין מעבדות קוסמטיקה, כדי להזמין לי פטריון+ כזה בעצמי. בהמשך השיחה אני מספר לו שהפטרת כמעט נגמרה, הגירודים חלפו והכאבים נעלמו לחלוטין, ואפילו בני המשפחה שלי נושמים לרווחה כי הריח נעלם אף הוא.

אני מודה לו, והוא מבטל את תודתי בהינף יד: "אלו היו טיפות אחרונות, לא עשיתי כלום. תגיד תודה לחבר שלך שסחב אותך לבריכה, ראו שאתה לא רוצה להיות שם ואתה עושה את זה בשבילו, אז לפחות שתהיה לך תועלת גם כן מהמאמץ..."

איך אמרתי פעם? אנחנו רק יכולים להיתרם מידידות, מכל אחד.

​