אקנה לך חבר​

שמי אליהו ואני לומד בישיבה קטנה בעיר בני ברק. כמו הסיפור שלי יש אולי רבים, ובכל זאת אני מביא אותו, כי הוא חשוב.

למדתי בתלמוד תורה מצוין, חוננתי משמים בראש טוב והצלחתי ללמוד היטב. למבחני הישיבה הקטנה הגעתי רגוע ומוכן, הבוחנים התרשמו מידיעותי והתקבלתי. הכל הלך חלק ב"ה וידעתי להודות על כך.

בכיתה שלי למד חבר נוסף. נקרא לו יוסי. ליוסי היה ראש טוב, אבל היה חסר לו החשק ללמוד. הוא עשה המון דברים חוץ מללמוד, ובכל זאת גם הוא התקבל לאותה ישיבה שאני התקבלתי אליה. זה לא הזיז לי לא לטוב ולא לרע, כי לא היה לי עם יוסי כלום.

השנה התחילה והגעתי לישיבה. מהר מאוד קלטתי שיש פער די גדול ביני לבין החברים. רובם היו בנים גדולים למשפחות בעלות אמצעים, או בעלות מושגים, או שסתם הצליחו להשיג את הפער. אני הייתי ילד סנדביץ, השישי מתוך 11 אחי ואחיותיי, ובנוסף לכך שלהוריי היו אמצעים מועטים וצרכים רבים, גם חונכנו להסתפק מאוד במועט.

חבריי היו מדברים על מותגי חולצות. לא ידעתי מהו מותג החולצות שאני לובש, בין השאר גם בשל העובדה שהן היו ירושה מאלחנן, אחי הגדול שהיה נוהג לגזור את תויות הבגדים לפני שלבש אותם. חבריי היו יוצאים לקנות עוגות ומאכלים שונים בין הסדרים, ואני הייתי חוסך את כספי. אמנם, הורי נתנו לי דמי כיס כמו כל הורה אחר, אך לא הרגשתי מסוגל לשלם על חתיכת פיצה עשרה שקלים. 

בתחילה חביבותי עמדה לי. למרות הפער החיצוני הזה ביני לבין החברים, הם קלטו שיש להם עסק עם חבר טוב שיש לו מילה טובה לכל אחד וחוש הומור נעים, ונהנו לשהות במחיצתי. גם אם בשלב זה העיסוק בחיצוניות ובגשמיות הפריע לי מעט, לא עשיתי עמו דבר.

השנה המשיכה במשנה כוח. למדנו היטב, גדלנו והתבגרנו כולנו. במהלך החורף והאביב גם הפרצופים הילדותיים ביותר התחילו להצמיח זקנקן. קיוויתי שעם ההתבגרות הזו העיסוק בפנימיות יגדל קצת ואמצא חבר כלבבי, אך התבדיתי. להיפך, מין ריחוק החל לפתע לנשוב מכיוון חבריי. הרגשתי שהשיחות שלהם איתי סובלות מטעם לוואי כלשהו, לא רגילות. מיום ליום הרגשתי כאילו ענן של רחמים אופף את ההתייחסות אלי, ולא הבנתי על מה ולמה.

יוסי הצליח מאוד בחברה. הוא אמנם תפס את עצמו מבחינת הלימוד, אך במקביל לא הזניח את חבריו. הייתי יושב מהצד ומקשיב לשיחותיו של יוסי עם החברים. הוא ידע להתאים את עצמו לכל אחד ולמצוא נושאי שיחה מתאימים עבורו. רק אלי הוא לא ניגש ולא דיבר איתי. יכולתי לחשוב שאולי זה מקרי, או אפילו להבין שאם בתלמוד תורה לא היה לנו קשר, הגיוני שלא יחפש אותו דווקא עכשיו. אבל אני בחרתי לחשוד ביוסי. העדפתי להאמין שהוא מספר עלי סיפורים ומרחיק את החברים ממני.

כעסתי על יוסי. שנאתי אותו. הייתי נואם בבית לכל אחי ואחיותי על הרשעות, האטימות והמידות הרעות שלו. גם בישיבה התרחקתי ממנו. 

ואז, יום רביעי אחד, ניגש אלי יוסי בחיוך נבוך. "אליהו" הניח יד חברית על כתפי, "אני רוצה לדבר איתך".

נדרכתי. מה יכול יוסי לרצות ממני? הוא התחיל לדבר על דא ועל הא, ואז הגיע ללב הנושא. "תקשיב, אליהו. אני עוקב אחריך בהמון הערכה. בחורים יודעים להעריך בחור עם פנימיות כמוך. אני יודע שהחיצוניות לא מעניינת אותך בכלל, אבל הפצעים האלה על הפנים שלך לא מגרדים?" נפגעתי. הפצעים מגרדים ומעצבנים, אבל מה הוא רוצה ממני. יש כאלה שסובלים מפצעי בגרות, הם לא בחרו בזה. אני לא אמור בגלל זה לקחת תרופה שתפגע לי בכבד למשל. יוסי ראה שאני לא עונה והמשיך: "יש לי פה מספר טלפון של ליין מעבדות קוסמטיקה. תנסה להשתמש בפייס קליר ותראה את השינוי כבר בתוך שבועיים, בדוק".

כעסתי. לא מספיק שיוסי מרחיק ממני חברים הוא גם בא ללעוג לי? אמא שלי ראתה את הכעס שלי בערב, ובקשה שאספר לה. להפתעתי היא הביעה התעניינות רבה: "הפנים חשובות מאוד, אליהו. אם יש פתרון לא מסוכן, אני רוצה לבדוק אותו". אמא לקחה ממני את מספר הטלפון והבטיחה לברר למחרת.

ביום חמישי עוד כעסתי על יוסי. ביום שישי נפלה במוחי ההבנה שהיחס המוזר של החברים התחיל במקביל לכמות הפצעים הרבה שהיתה לי על הפנים. ביום ראשון קיבלתי את פייס קליר והתחלתי להשתמש בו. ביום שני שבועיים אחר כך עמדתי במרכזו של מעגל החברים, עם מכנסי הפשוטים וחולצותי הלא ממותגות ועניתי לכולם בביטחון, שפייס קליר הוא זה שהעלים את האקנה מפני. סיפרתי גם שיוסי, החבר הטוב שלי, המליץ לי על המוצר. חלק מהחברים רשמו את מספר הטלפון בקדחתנות, אבל זה פחות היה חשוב. התקופה הקשה היתה מאחורי, ויוסי היה חברי הטוב.

​